בר"מ 6548/19

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור בסכסוך רכושי מורכב בין שתי ועדות תכנון מקומיות לבין חברות בנייה. המחלוקת נוגעת לשיעור היטל ההשבחה שעל חברות הבנייה לשלם לאחר אישור תכנית מפורטת. ההיטל הוערך על ידי שמאי מכריע, וחברות הבנייה ערערו על שומה זו מספר פעמים, בנימוק שהשמאי לקח בחשבון תכנית - ששמה התוכנית - שלא אושרה במועד הקובע. בית משפט השלום הסכים עם המשיבים (חברות הבנייה), וקבע כי השמאי אכן הסתמך על תכנית בלתי מאושרת זו והחזיר את התיק לשומה חדשה. לאחר מכן הגישה ועדת התכנון ערעור מנהלי, שנדחה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז לוד, שאישר את ממצאי בית משפט השלום. בקשת רשות הערעור הנוכחית, גלגול שלישי של התיק, הובאה בפני בית המשפט העליון על ידי ועדות התכנון, אך נדחתה. פסק הדין מדגיש כי ערעורים כאלה מתקבלים במשורה ורק כאשר הם מעוררים שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית. בית המשפט מצא כי טענות המבקשים נעוצות בסופו של דבר בפרטים הספציפיים של עניינם ולא הציגו סוגיה משפטית רחבה יותר שתצדיק בירור נוסף. מסקנתו של בית משפט השלום כי השמאי לא היה צריך לשקול את התכנית בהערכתו, קביעה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, התבססה על תחולת החוק ולא הציגה עילה מתאימה לערעור לבית המשפט העליון. יתר על כן, בית המשפט העליון קבע כי לא יתערב בהוצאות המוטלות על ידי בית משפט השלום, עניין של שיקול דעת המקובל על הערכאות הגבוהות יותר. לבסוף, דחה השופט את ניסיונם של המבקשים לאחד את הבקשה הנוכחית עם ערעור קשור אחר, בשל ההבדלים בין הסוגיות הנדונות בכל תיק. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, וגם בקשת האיחוד נדחתה.