רמ"ש 4901-05-10

תקציר

זהו פסק הדין בתיק העוסק בגבולות סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה בעניינים שבין בני הזוג לבין עצמם וביחסיהם עם הרשות המקומית, בכל הנוגע לתשלום ארנונה החלה על דירת בני הזוג. התובעת, הרשות המקומית, הגישה תביעה כספית נגד הבעל בבית משפט לעניינים מקומיים בגין אי תשלום ארנונה. בית הדין פסק לטובת הרשות המקומית ונגד הבעל, ובקשתו של הבעל לבטל את פסק הדין נדחתה. לאחר מכן תבע הבעל את גרושתו ואת בעלה בבית המשפט לענייני משפחה. בהמשך תוקנה התביעה כך שתכלול את הרשות המקומית כנתבעת, בעילה של רשלנות בכך שלא פעלה כמבוקש על ידי התובע ו/או הנתבע בעת העברת הנכס על שם הנתבעת. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי יש לו סמכות שיפוט על הרשות המקומית וכי טענת הרשלנות נגדה רלוונטית לסכסוך בין בני הזוג לשעבר. הרשות המקומית ערערה על החלטה זו, בטענה כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות עניינית לגביו וכי ההחלטה מהווה מעשה של בית המשפט. ערכאת הערעור קיבלה את טענות הרשות המקומית בקובעה כי חלה דוקטרינת ה-res judicata, וכי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות עניינית לדון בתביעה נגד הרשות המקומית, שאותה היה צריך להביא לבית משפט מחוזי. זאת ועוד, ערכאת הערעור קבעה כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בכך שכלל את הרשות המקומית כצד להליך, שכן הדבר לא היה נחוץ לצורך הכרעה בסכסוך בין בני הזוג. ערכאת הערעור קיבלה אפוא את הערעור, דחתה את התביעה נגד הרשות המקומית והורתה למשיבה לשאת בהוצאות המשפט של הרשות המקומית.