ע"פ 69/82

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה להרשיע אדריכל, המערער, בשלוש עבירות של גניבה בידי סוכן לפי סעיף 276(ב) לפקודת חוק העונשין, 1936. המערער נשכר לבנות בית עבור לקוח וקיבל מהלקוח סכומי כסף אחדים למטרות ספציפיות הקשורות לבנייה, אותם לא הוציא למטרותיהם המיועדות. במקום זאת, הוא הפקיד את הכספים בחשבונו האישי והשתמש בהם לטובתו. הטענה העיקרית שהועלתה על ידי סנגורו של המערער הייתה כי לא הוכחה הכוונה לשלול מהלקוח את הכספים לצמיתות, יסוד הכרחי לגניבה, והעניין היה צריך להידון בהליך אזרחי. בית המשפט העליון דחה את הערעור ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. פסיקת בית המשפט אישרה כי גם ללא דרישה חוקית, נכון להפריד בין פיקדונות הלקוחות, והדבר נכון במיוחד לגבי הפקדות ומשיכות מתמשכות. באשר ליסוד המרמה, ציין בית המשפט כי היא מוכחת כאשר הנפקד נוטל במכוון את הפיקדון בכוונה לקיימו, והתרמית מזוהה עם 'חוסר יושר'. הדבר נקבע על פי אמות המידה של אנשים הגונים מן השורה, כל מקרה לגופו, מבלי להתחשב בהשקפת עולמו האישית המעוותת של הנאשם. טענת המערער כי הכספים נוצלו בטעות או יקוזזו בסופו של דבר כנגד שכר טרחה נדחתה, ובית המשפט מצא כי הוא פרק, במתכוון, את הנטל המוטל על הבעלים והתייחס אל הפיקדון כאל שלו, מה גם שלא החזיר את הכסף ולא עשה כל מאמץ לעשות כן. עוד הדגיש בית המשפט כי ניתן להסיק את היסוד הנפשי של תרמית ממכלול הנסיבות. לסיכום, בית המשפט העליון הסכים עם קביעת בית המשפט המחוזי בדבר אשמתו בכל שלושת סעיפי האישום של גניבה בידי סוכן ודחה את הערעור וקיבל את ההרשעה.