ע"ב 2609/00

תקציר

התובעת, עובדת כלל פיננסים ומסחר בע"מ במשך 21 שנים, פוטרה מעבודתה בגיל 64. היא תבעה את החברה על פיטורים שלא כדין, בטענה שזה נעשה בשל גילה, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. עוד טענה כי לא הוצעה לה תעסוקה חלופית וכי הנתבע לא עשה די כדי למזער את נזקיה. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי התובעת הוכיחה כי התנהלותה לא גרמה לפיטוריה, וכי הנתבעת לא הביאה ראיות לסיבת פיטוריה של התובעת, מה שהוביל למסקנה כי הדבר היה מפאת גילה. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעת לא הציעה לתובעת תפקיד חלופי, וכי היא עשתה די כדי למזער את נזקיה. לפיכך, טענת התובעת לפיטורים שלא כדין בעילה של הפליה מחמת גיל התקבלה. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת התובעת כי הייתה לה זכות לעבוד עד הגיגה לגיל 65, וכי הנתבע הפר זכות זו. בית הדין קבע כי לתובעת לא הייתה זכות קנויה כזו להעסקה, וכי החוזה שלה היה לתקופה בלתי מוגבלת. עם זאת, בהתחשב בנסיבות פיטוריה, פסק לה בית הדין פיצוי בשווי שש משכורות, כולל תנאים סוציאליים, ו-25,000 ₪ נוספים בגין נזק לא ממוני. כמו כן הורה בית המשפט לנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עורך דין בסך 7,000 ₪. לבסוף, קבע בית המשפט כי אין לכלול את רכיב השכר ה-13 בשכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים, שכן התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להסכמה מפורשת לתמיכה בטענה זו.