תמ"ש 12532-05-20

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב סכסוך ירושה מורכב. התובע, יורש של אדם שנפטר, הגיש תביעה נגד שני נתבעים, בטענה כי פעלו שלא כדין ביחס לעיזבון. הנתבעים הואשמו במעורבות בניהול משא ומתן לעסקה הנוגעת לנכס העיזבון במהלך חייו של המצווה. התובע תבע פיצוי כספי בגין העוולה הנטענת. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם התביעה תקפה או שמא יש לדחות אותה מטעמים פרוצדורליים, קרי התיישנות ושיהוי (שיהוי בלתי סביר בהגשת התביעה). בית המשפט דן בהרחבה בדוקטרינת השיהוי, והדגיש כי במקרים חריגים היא תדחה תביעה רק מטעמים של צדק, הגינות ואינטרס ציבורי. השופטת הביעה את עמדתה כי התרת הגשת תביעות שנים לאחר האירועים הנדונים תיצור חוסר הגינות יסודי ותטיל נטל ראייתי מופרז על הנתבעים. עם זאת, הקפידה השופטת לציין כי אין להחיל את דוקטרינת השיהוי באופן פורמלי אלא יש להפעילו בתבונה. היבט קריטי נוסף של התיק היה הקביעה האם הנתבע ייצג את התובע, ובכך קמה אחריות מקצועית. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבע אכן ראה עצמו כמייצג סביר את כל הצדדים, לרבות התובע. משכך, נדחתה הטענה כי הנתבע נעדר יריבות. לאחר מכן פנה השופט לבחון את מהות העסקה המדוברת ואת חוקיותה. נמצא כי העסקה, שנועדה לעקוף את רצונו של המנוח, הייתה בניגוד לחוק הירושה. בית המשפט הדגיש כי עסקאות הנוגעות לירושה עתידית, במיוחד כאלה שאינן מערבות את המצווה, אינן תקפות בדרך כלל. באשר לתביעת התובע לסעד כספי לפי חוק החוזים, קבע בית המשפט כי התנהלות שני הצדדים, לרבות ניסיונו של התובע להשמיד את הצוואה, שקול כנגד פסיקת פיצוי כלשהו. גם תביעת התובע לסעד דומה לתביעת העסקה שהופרה, לא צלחה, שכן העסקה לא הושלמה או ניתנת לאכיפה. בסופו של דבר, השופט פסק לטובת הנתבעים ודחה את התביעה. ההחלטה התבססה על השיהוי של התובע בהגשת התביעה, אופייה המפוקפק של העסקה והתנהלות שני הצדדים. גם התביעה להוצאות נדחתה, והשופטת התירה לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים כדי להגן על פרטיות הצדדים המעורבים.