ע"א 4222/07

תקציר

פסק הדין היה לטובת המערערים, והתיר להם להמשיך להתגורר בדירתם, וביטל את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר שצידד במשיב. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופטים ש' ברלינר וי' עמית, קבעה כי רכישת דירה נוספת על ידי המערערים בשנת 1982 אינה מצדיקה את החלטת המשיב לסיים את חוזה השכירות כמעט עשרים שנה לאחר מכן ללא התראה מוקדמת. נמצא כי המשיב, גוף ציבורי, פעל בחוסר תום לב, שכן מכר את הדירה השנייה למערערים מבלי ליידע אותם כי הדבר יבטל את הסכם השכירות שלהם לגבי הדירה הראשונה. זאת ועוד, דעת הרוב הדגישה את תכליתו החברתית של הדיור הציבורי, וטענה כי הצורך והזכאות של המערערים גוברים על האינטרסים של הציבור הרחב. מאחר שהמערערים היו מוכנים לשלם דמי שכירות בשוק, לא הייתה הצדקה לפינויים, במיוחד בהתחשב בגילם המתקדם ובקרבתם למשפחת בנם. השופט עמית הדגיש את היעדר ההיגיון החברתי ואת הפגיעה הפוטנציאלית ברווחתם של המערערים בזקנתם. עם זאת, השופט ר' סוקול חלק על כך, וסבר כי למשיב יש עילה לתבוע את פינוי המערערים בשל רכישת דירה בחדרה, אותה מכרו המערערים לבתם בשנת 1997. השופט סוקול טען כי יכולתם של המערערים לרכוש דירה משמעה שהם אינם זקוקים עוד לדיור ציבורי וכי המשך אכלוסן פוגע בנזקקים באמת. לדברי השופט סוקול, השיהוי בהוצאת הודעת פינוי לא שלל את טענת המשיב, והמערערים יכלו למצוא דירה מתאימה אחרת בקרבת מקום אילו רצו בכך. בסופו של דבר, החלטת הרוב אפשרה למערערים להישאר בדירתם הנוכחית, מתוך הכרה בהשלכות החברתיות ובחובתו של המשיב לנהוג בתום לב, ואילו השופט סוקול חלק על כך, והדגיש את הצורך לתת עדיפות לאינטרס הציבורי הרחב בקבלת דיור ציבורי.