ע"א 37822-02-13

תקציר

פסק הדין דן בערעור על זכותו של מפעיל קיוסק להשתמש ברכוש בית חולים. המשיב, בית החולים, טען כי זכותה של המערערת להפעיל קיוסק בשטחה פקעה בהתאם להסכם הפשרה בין הצדדים, שקבע כי המערערת תפנה את המקום לאחר תשע שנים. המערערים טענו כי יש להם זכות שימוש "לכל החיים" בנכס. בית המשפט בחן שלוש שאלות מרכזיות: האם הסכים בית החולים להקמת מחסן צמוד לקיוסק, האם הועבר הקיוסק למקומו הסופי בהסכמת המערערת, והאם שגה בית משפט קמא כשהורה למערערת להסיר את ידה מהקיוסק ללא בקשת המשיב. הכרעת הדין תומכת בממצאיו של בית משפט קמא, שהתבססו על ראיות משמעותיות והערכות מהימנות. היא קובעת כי פקעה זכותה של המערערת לעשות שימוש בנכס וכי לא הביאה כל ראיה הסותרת את טענות המשיב. בנוסף, בית המשפט לא מצא טעם בטענת המערערת כי הקיוסק לא הועבר למקומו הקבוע, והסכים עם המשיב כי התנהגות הצדדים הצביעה אחרת. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי החלטתו של בית משפט קמא להורות על פינוי המערער מהקיוסק הייתה מוצדקת, שכן היא התבססה על העובדות שהוצגו ושימשה צדק. לבסוף, דחו השופטים את בקשת המערער להציג ראיות חדשות, בנימוק של אי סדרים פרוצדורליים והיעדר הצדקה. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.