דב"ע לה/22 - 0

תקציר

ערעור המוסד לביטוח לאומי התקבל בתיק שעסק בשלילת קצבת שאירים מאלמנה שבעלה המנוח לא שילם דמי ביטוח. החלטת בית הדין האזורי לטובת האלמנה התבססה על הטענה כי המוסד לביטוח לאומי ויתר במשתמע על החוב בכך שלא גבה אותו במשך למעלה מ-12 שנה. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו בקובעו כי מערכת היחסים בין המכון למבוטח אינה חוזית אלא כפופה למשפט הציבורי. כתוצאה מכך, דיני הפטור מחובות ותקופת ההתיישנות אינם חלים במקרה זה. המכון, בהיותו גוף סטטוטורי, מחויב למסגרת החקיקתית ואינו יכול לוותר או לסלוח על דמי ביטוח לפי שיקול דעתו. כמו כן, גביית דמי ביטוח כפופה לפקודת המסים, המעידה כי אין מדובר בחוב אזרחי. בית המשפט הדגיש כי סמכויות המכון נקבעות על ידי המחוקק, והוא אינו יכול למחוק חובות או לערוך הסכמים פרטניים לתשלום חלקי ללא אישור כדין. בנוסף, לשונו של סעיף 181 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי "לא תינתן גמלה", מחזקת את הרעיון כי המוסד אינו יכול לעקוף את כוונת המחוקק. פסק הדין מדגיש את הצורך בחקיקתן במועד של התקנות המפורטות בסעיף 198א למניעת עוולות הקשורות באיחור בתשלום דמי ביטוח.