עת"א 23781-05-18

תקציר

אסיר הגיש עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם. העותר, בעל עבר של עבירות חמורות, ביקש להשתחרר לפי חוק שחרור מותנה ממאסר. המועצה דחתה את הבקשה, בנימוק של התנהלות העותר בעבר, הסיכון לסכנה עתידית ושיקום לא מספק. העותר טען כי המועצה לא שקלה כראוי את סיכויי השיקום שלו וכי תוכנית שיקום פרטית יכולה לשלול את הסיכון. עם זאת, בית המשפט לא מצא עילה להתערבות, בהתחשב בעברו הפלילי המשמעותי של העותר, לרבות עבירות התנועה האחרונות, ואי השתתפותו בתוכניות שיקום מומלצות. השופטת הסכימה עם הערכת הוועדה לגבי תכנית השיקום הפרטית והצורך במסגרת תומכת, וציינה כי ניתן להבהיר חלק מממצאי הוועדה, כגון מצבה המשפחתי של העותרת. בסופו של דבר, העתירה נדחתה, תוך שבית המשפט הדגיש את תפקידה המצומצם של הרשות השופטת בהחלטות על שחרורים ואת הצורך בהערכה הוליסטית של עניינו של העותר. פסק הדין אישר את החלטת המועצה והדגיש את המסוכנות הנשקפת מהעותר ואת חשיבות ההקפדה על גזר הדין המקורי.