ע"א 782/86

תקציר

במקרה דנן, דחה בית המשפט העליון את ערעורה של שותפות העוסקת בהפעלת אוטובוסי נוסעים, אשר ערערה על היטל מס ערך מוסף (מע"מ) שהוטל על מכירת שלושה אוטובוסים בשנים 1979, 1980 ו-1982. אוטובוסים אלה, שהיו רשומים על שם המערערת לצורך עמידה בדרישות הרישוי, נמכרו והדבר הוביל לעריכת שומות מע"מ על ידי המשיב. המערערת טענה כי היא לא הייתה הבעלים בפועל ורק סייעה ברישום עבור אחרים שהם הבעלים האמיתיים, ובכך טענה לפטור מתשלום מע"מ. הן ההתנגדות הראשונית והן ערעור שהוגש לאחר מכן לבית המשפט המחוזי לא צלחו. בית המשפט העליון בחן האם מכירת האוטובוסים היוותה "עסקה" כהגדרת חוק מע"מ באותה עת. המערערת הודתה כי האוטובוסים היו חיוניים למילוי תנאי הרישוי של עסקה, ובכך חיזקה את המסקנה כי האוטובוסים אכן נועדו לשימוש עסקי. בית המשפט התייחס להגדרה רחבה יותר של "עסקה" לאחר התיקון, הכוללת מכירות המבוססות על תועלתו של הנכס בעסקו של העוסק, גם אם אינן בבעלותו או מופעלות על ידו בעליל. די ברישומו של המערער ובחתימתו על מסמכי המכר כדי להקנות זכות המהווה בעלות, ובכך להצדיק חבות במע"מ. בית המשפט הדגיש גם את התפקיד המהותי שממלא הרישום בקביעת זכויות וחובות, וציין כי גם אם הבעלות לא הייתה שלה במלואה, מעשיה אישרו עסקה מכוח סמכותו הרחבה של החוק. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי המערערת חייבת במע"מ, ודחה טענות הפוכות המבוססות על טענת אי הבעלות ועל אופיו ההצהרתי של הרישום. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות.