על"ע 19/81

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין שניתן על ידי בית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין נגד עורך דין שנמצא אשם בהתנהגות מקצועית בלתי הולמת. עורך הדין הודה בשני מקרים של מצג שווא במסמכים רשמיים הקשורים לעסקת רכוש שבה היה מעורב לקוח. בערכאה הראשונה, עורך הדין אישר בכזב כי רוכש דירה, מר מארק בליוס, הופיע בפניו וחתם על תצהיר, כאשר למעשה מר בליוס כלל לא היה בארץ בתאריך המדובר. בערכאה השנייה זייף עורך הדין את חתימת המוכר, עמידר בע"מ, על גבי טופס ש"ח שהוגש לרשויות מס שבח מקרקעין. בית הדין המשמעתי הרשיע את עורך הדין לפי סעיפים 53 ו-61 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 והשעה תחילה את רישיונו לחמישה חודשים. על החלטה זו הוגש ערעור, כאשר הן עורך הדין והן המתלונן (הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין בירושלים) התנגדו להארכת העונש. בית הדין הארצי למשמעת הגדיל את תקופת ההשעיה לעשרה חודשים, פסק דין שעליו הוגש ערעור נוסף. בית הדין לערעורים, לאחר ששקל את חומרת העבירות, אישר את פסק דינו של בית הדין הארצי למשמעת ולא מצא סיבה להקל בעונש. לטענתם, מעשיו של עורך הדין מהווים הפרה חמורה של האמון שניתן בו כמשפטן, עם פוטנציאל להטעות ולגרום להשלכות משמעותיות על כל הצדדים המעורבים בעסקה. כמו כן, בית הדין ציין את עברו של עורך הדין בעבירות משמעת דומות, דבר המצביע על דפוס התנהגות בלתי מקצועי. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי תקופת השעיה משמעותית נחוצה לא רק כדי להעמיד את המערער לדין משמעתי, אלא גם כדי להרתיע עורכי דין אחרים מביצוע מעשים כאלה. עם זאת, בהתחשב בזמן שחלף מאז האירוע ובמצבו הבריאותי הלקוי של עורך הדין, דחה בית המשפט את תחילת ההשעיה ל-1 בספטמבר 1982.