בג"צ 6420/19

תקציר

בהחלטת בית משפט זה נדחו העתירות נגד הריסת בתים הקשורות לפעילות טרור לאחר דיון מעמיק. בית המשפט בחן הן את היסודות הפרוצדורליים והן את היסודות המהותיים של המקרים, תוך שהוא מפנה לפסיקה מבוססת המדגישה את השימוש בהריסה ככלי להרתעה ולא לענישה. חרף רגישותו של העניין, ובפרט בנוגע להשפעה על בני משפחה בלתי מעורבים, דעת רוב השופטים סברה כי מעשיו של המשיב היו מידתיים ומוצדקים בהתחשב בהקשר ובראיות למעורבות בפעילות טרור. בפסק הדין הודגש כי הבתים המדוברים היו שייכים לאנשים בעלי כוונה ישירה או מהותית לתכנן את ההתקפה האכזרית על חייל יהודי צעיר, דביר שורק. אף שהובעה מחלוקת מסוימת בנוגע למידתיות וליעילות של השימוש בהריסת בתים כאמצעי הרתעה, פסק הדין שב ואישר את סמכותו של המפקד הצבאי מכוח תקנה 119, והדגיש כי איש מהעותרים לא הוכיח ראיות המקלות על שותפותו לפשע או על תמיכתו במעשים שבוצעו. ההחלטה לקחה בחשבון גם עדויות כמו זו של אחותו של דביר שורק, שקראה רגשית לצעדי הרתעה למניעת אובדן נוסף של חיי חפים מפשע. בסופו של דבר, פסק הרוב בעד דחיית העתירות, ובכך חיזק את תפקידן של ההריסות בהרתעת הטרור תוך הבעת תקווה לעתיד שבו לא יהיה עוד צורך בצעדים כאלה.