ר"ע 302/84

תקציר

במקרה זה בחן בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור הן על החלטות בית משפט השלום והן על ידי בית המשפט המחוזי, שאישרו צו הריסה לבנייה בלתי חוקית לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. המבקש טען כי בית משפט השלום שקל באופן פסול את הרעיון שאי הוצאת צו הריסה תאפשר לבנייה הבלתי חוקית להישאר, ובכך תאפשר לעבריין ליהנות ממעשיו הבלתי חוקיים. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי שיקול זה הוא מרכזי ולגיטימי כאשר מדובר בעבירות הקשורות לבנייה ללא היתר. בית המשפט הבהיר כי אמנם קיימת הבחנה בין סעיפים 205 ו-206 לחוק התכנון והבניה, אך בית משפט השלום לא טעה בהוצאת צו ההריסה, שכן הוא לא פירש באופן שגוי את חובותיו על פי החוק. הבנייה המדוברת, רחוקה מפיקוח מינורי, הייתה כרוכה בסטייה משמעותית מנורמות הבנייה המותרות. הערכאות הנמוכות יותר העניקו למבקש היתר באמצעות עיכוב ההריסה ב-18 חודשים, תוך הדגשה כי המבקש לא הוטעה אלא העלים עין מהאי-סדרים המהותיים. בסופו של דבר, בית המשפט העליון לא מצא עילה ממשית להיעתר לערעור, ובכך דחה את הבקשה.