ע"א 3534/06

תקציר

ערעוריהם של המערער והמשיב כאחד נובעים ממחלוקת על ביצוע פסק דין המורה למועצה לשלם למערער סכום כספי. לשכת ההוצאה לפועל דחתה את טענת המועצה כי פרעה את החוב, או כי אינה חייבת עוד לפרוע אותו, וכן דחתה את בקשת המועצה לבטל את יתרת החוב. ראש לשכת ההוצאה לפועל קבע כי המועצה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בנוגע לפירעון, וכי נזקי המערערת כבר פוצו בסכום שהתקבל באמצעות מערכת ההוצאה לפועל, שהיה פי עשרה מהסכום שנפסק בפסק הדין. למרות שיו"ר ההוצאה לפועל דחתה את טענות המועצה, היא עדיין קבעה כי בשל נסיבות חריגות יש לוותר על יתרת החוב, שכן דרישת תשלום מלא עלולה להביא לקריסת המועצה. שני הצדדים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. המערערת טענה כי ראש ההוצאה לפועל נעדר סמכות לשנות את הסכם הפשרה וכי ההחלטה אינה סבירה. המשיב טען מנגד, כי ראש לשכת ההוצאה לפועל שגה כשדחה את טענת ה"פרעתי". בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים, והסכים עם החלטתה הסופית של מנהלת ההוצאה לפועל, אך גם לא מצא עילה להתערב בממצאיה העובדתיים או במסקנותיה המשפטיות. בית המשפט הדגיש את שיקול הדעת הרחב הנתון לראש ההוצאה לפועל בעניינים אלה ואת היקפה המצומצם של ביקורת הערעור. באשר לערעורו של המשיב מצא בית המשפט כי ראש ההוצאה לפועל הטיל נכונה את נטל ההוכחה על המשיבה והגיע למסקנה נכונה כי לא עמד בפירעון החוב. בית המשפט הסכים גם עם קביעתו של מנהל ההוצאה לפועל כי המשיבה לא הוכיחה כי התשלומים ששילמה נזקפו לזכות פסק הדין, וכי הנסיבות עליהן הצביע המשיב בגין פיגור בתשלומים אינן משכנעות. יתר על כן, בית המשפט השלים עם ההחלטה לוותר על יתרת החוב, לאור שינוי הנסיבות המהותי בעקבות פסק הדין, שכלל את פירוק המועצה ואת ההשלכות האפשריות של תשלום מלא. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.