ת"א 20832-06-14

תקציר

פסק הדין דוחה על הסף את טענת התובע כנגד הנתבעים. השופט פוסק לטובת ארבע בקשות הדחייה של הנתבעים. התביעה, שהוגשה בשנת 2014, נוגעת לסכסוך ארוך שנים על בניין מגורים בבני ברק. התובע רכש זכויות בחלקת הקרקע עליה עומד המבנה בשנת 1965, אך מעולם לא הועברו הזכויות על שמו. 23 שנים לאחר מכן, בשנת 1988, התקשרו אחיו של התובע – הנתבעים 3 ו-4 – בעסקת קומבינציה עם הנתבעים 1 ו-2, במסגרתה העבירו להם חלק מהמקרקעין בתמורה לשירותי בנייה. עסקה זו עוררה מחלוקת משפטית, שהביאה לפסק דין של בית המשפט המחוזי משנת 2004 שדחה את תביעת התובע בנכס והורה על העברתו לבעלות הנתבעים 3 ו-4. התובע ערער, ובית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו, בקובעו כי חלקי הבניין שלא נמכרו לנתבעים 1 ו-2 יירשמו על שם התובע והותיר את הדלת פתוחה לסעד כספי. בין הצדדים התנהלו מספר הליכים, ביניהם הליך בפני כב' השופט אלמגור, אשר דחה את בקשת התובעת לבטל את הסכמי הקומבינציה משנת 1987. בתקופה זו דנו בתי המשפט גם בבקשת התובע לפצל את תביעותיו לפיצוי כספי ולזכויות קניין. השופטת במקרה הנוכחי מציינת כי התובע כבר הגיש תביעת פיצויים בפני השופט אלמגור אך לא קיבל רשות לפצל את טענותיו, כנדרש. יתר על כן, השופטת מסכימה עם הנתבעים כי התביעה הנוכחית התיישנה, שכן הוגשה למעלה מעשר שנים לאחר שניתנה לתובע לראשונה האפשרות לתבוע פיצויים כספיים. השופט מדגיש את ההיסטוריה הארוכה והמורכבת של ההתדיינות בין הצדדים, שתחילתה בשנת 1997, ואת הצורך להביא לסיומה. השופט מסכים גם עם יתר הטענות שהעלו הנתבעים ומדגיש את היעדר היתר לפיצול סעדים. לבסוף, השופט מורה לתובע לשלם לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 סך של 15,000 ₪, כולל מע"מ, בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, והתביעה נדחית.