רע"א 9360/06

תקציר

במקרה הנדון, הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר ביטל פסיקה קודמת של בית משפט השלום שהעניקה למבקש מעמד של דייר מוגן. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה האם המבקשת ננטשה על ידי אמה, ובכך זכתה בהגנות לפי חוק הגנת הדייר. אמו של המבקש שכרה תחילה את הדירה ובהמשך הפכה לדייר מוגן. עם עזיבתה בשנת 1964 נטל האב לכאורה את מעמד הדייר המוגן, אשר עם פטירתו בשנת 1970 נטען כי עבר לידי המבקשת. בית משפט השלום תמך בטענה זו, והכיר במעמדה המוגן של המבקשת בשל זכויות השכירות של אביה ואמה. עם זאת, בית המשפט המחוזי חייב את המבקשת להוכיח באופן עצמאי נטישה על ידי האם, דבר שלא הוכח באמצעות ראיות. משכך, פסק בית המשפט המחוזי נגד המבקשת, בקובעו כי היא אינה זכאית להוראות הנדרשות הנוגעות לנטישת משפחה לפי חוק הגנת הדייר. למרות שהכיר בנסיבות ילדותו הקשות של המבקש, השופט הבודק לא מצא הצדקה לערעור שלישי. ההחלטה הדגישה פרשנות משפטית מצמצמת יותר של דיני הגנת הדייר, בפרט בכל הנוגע לירושת דיירות מוגנת, והדגישה כי החוק אינו מאפשר שרשרת בלתי מוגבלת של ירושת דיירות ללא הגבלת זמן. בסופו של דבר, בקשת הערעור נדחתה, תוך שהוא מאשר את קביעת בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו עומד בקריטריונים לדיירות מוגנת.