פ"א 43805-12-10

תקציר

פסק הדין מתמקד בפרשנותו ויישומו של סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, המסמיך את בתי המשפט להוציא צווי הפסקה שיפוטיים להפסקת עבירות מתמשכות הקשורות לבנייה בלתי חוקית או לשימוש בקרקע. בית המשפט מדגיש את תכלית הסיכול של סעיף זה, ומבהיר כי הוא אינו עונשי ומטרתו להפסיק לאלתר את השימוש באתר הנדון. יש לציין כי החוק אינו קובע מגבלת זמן להפעלת סעיף זה, ומבדיל אותו מסעיפים אחרים שיש להם מסגרות זמן. פסק הדין דן בדוקטרינת השיהוי ומגיע למסקנה כי עיכובים בפעולות האכיפה אינם מונעים מהרשויות למלא את תפקידן, במיוחד בתחום אכיפת החוק. בית המשפט בוחן את פעולותיה של הרשות המערערת, אינו מוצא כל ויתור באכיפת החוק וקובע כי המשיבים לא רכשו זכויות כלשהן בשל השיהוי. עוד מודגש כי חלוף הזמן והתפתחות העסקים באתר אינם משנים את המצב הבלתי חוקי. במקום זאת, המשיבים השיגו יתרונות כלכליים באופן לא הוגן. פסק הדין דוחה את החלטת בית משפט קמא, אשר דחה צו לפי סעיף 239 בשל השלב המתקדם של הליך הגשת כתב האישום, וקבע כי שלב ההליך אינו רלוונטי בהקשר זה. ככלל, בית המשפט פוסק לטובת המערערת, מקבל את ערעורה ונותן ארכה עד ליום 1.5.2011 להפסקת השימוש האסור באתר. אם לא נענה, מוסמכת הרשות המערערת לבצע את הצו בסיוע משטרתי.