ת"א 23099-01-13

תקציר

התובעים, שהיו בעלי זכויות בקרקע, התקשרו בהסכם עם מועצת אפע"ל והוועד המקומי אונו בשנת 1993. על פי ההסכם, התובעים ישלמו למועצה מקדמה של מיליון שקל שתשולם בשלושה תשלומים, כדי לסייע במימון ההליכים לשינוי תוכנית המתאר של הקרקע משימוש חקלאי למגורים. התובעים היו אמורים לקבל בחזרה מקדמה זו, בתוספת ריבית של ארבעה אחוזים, אם התוכנית לא תאושר בתוך שנה. התשלום הראשון בסך 500,000 ₪ בוצע. אלא שהתכנית אושרה רק בשנת 2009, והתובעים ביקשו לנכות מקדמה זו, בתוספת ריבית, משומת היטל ההשבחה שנערכה נגדם. הנתבעים סירבו, מה שהוביל את התובעים לתבוע פיצויים. בית המשפט פסק לטובת התובעים, והורה לנתבעים לנכות את המקדמה בסך 500,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה משומת היטל השבחה. אם ההיטל כבר שולם במלואו, חויבו הנתבעים להחזיר לתובעים את תשלום היתר, באותם הפרשי ריבית והצמדה שנקבעו בהסכם משנת 1993. כמו כן פסק בית המשפט לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 90,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום. השופטת דחתה את טענות הנתבעים כי הכספים ששולמו על ידי התובעים לא היו מקדמות להיטל השבחה, וכי עיריית רמת גן אחראית לפצות את התובעים, וקבעה כי הראיות תומכות בגרסת התובעים לאירועים. בנוסף, דחה בית המשפט טענות סף שונות שהעלו הנתבעים, לרבות היעדר מעמד, היעדר סמכות לייצג את החברה התובעת והתיישנות. השופטת דחתה גם את טענות הנתבעים כי זכות התביעה הוקנתה לבנק, וכי הכספים כבר הוחזרו לתובעים, ומצאה כי טענות אלה אינן נתמכות ומועלות בשלב מאוחר מדי של ההליך. בעוד שבית המשפט מצא את ההסכם משנת 1993 כבלתי חוקי ומבוטל בהתבסס על פסיקה קודמת, הוא הורה לנתבעים להחזיר לתובעים את המקדמה, בתוספת ריבית, שכן יהיה זה לא צודק שלא לעשות כן בהתחשב בכך שהנתבעים נהנו מהכספים.