ע"ח 51531-09-14

תקציר

נגד גילה כהן הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות אלימות והיזק לרכוש. במהלך הקראת כתב האישום טען פרקליטו של כהן כי מרשו פעל מתוך הגנה עצמית וביקש לעיין בדפי הרישום הפלילי של עדי התביעה. התביעה לא הביעה תחילה התנגדות, אך בהמשך ביקשה הבהרות והתנגדה למסירת הרשומות. בית משפט קמא הורה לתביעה לאפשר להגנה לעיין ברשומות. התביעה ערערה על החלטה זו, אך הערעור נדחה בשל אי התנגדות התביעה במהלך הדיון. הערעור בפני הערכאה העליונה התמקד בשתי סוגיות עיקריות: התנהלות התביעה בתיק וסיווג הרישום הפלילי כ"חומר חקירה". בית המשפט גינה את התנהלות התביעה, ובפרט את התעלמותה מהוראת בית משפט קמא ואת השיהוי בהגשת הערעור. הודגש כי מעשי התביעה היו פסולים ופסולים, וחומרתם מחייבת בחינה של הגורמים המתאימים. באשר לסיווג הרישומים הפליליים, ציין בית המשפט כי הם מהווים "חומר חקירה" ויש להעבירו להגנה, מה גם שהתביעה לא חלקה על כך מלכתחילה. עם זאת, בית המשפט שקל גם את זכויותיהם של העדים, לרבות כבודם ופרטיותם. באיזון בין אינטרסים אלה, החליט בית המשפט כי בעוד שלהגנה יש זכות לעיין ברשומות, זכויותיהם של עדי התביעה גוברות במקרה זה. בית המשפט קבע כי מרבית הרישומים אינם רלוונטיים להגנתו של כהן וחשיפתם תפגע בפרטיות העדים. בסופו של דבר, בית המשפט קיבל חלקית את הערעור, והורה לתביעה להעמיד בפני ההגנה רישום פלילי אחד בלבד – הרישום האחרון של עד התביעה מס' 1 – וקבע כי זהו הרישום הרלוונטי היחיד להגנה. ההחלטה התבססה על המסקנה כי זכותם של העדים לכבוד ולפרטיות גוברת על זכותו של כהן למשפט הוגן במקרה זה.