בג"צ 2383/04

תקציר

העותרת, אישה, הגישה בקשה לפטור משירות צבאי בישראל מטעמי מצפון, בטענה כי מדיניות צה"ל כצבא כיבוש סותרת את אמונתה המוסרית והמצפונית. ועדות הפטור הצבאיות סיווגו את סירובה כנובע ממניעים חברתיים ופוליטיים ולא ממניעים מצפוניים, ולכן דחו את בקשתה. העותרת ערערה לבג"ץ וטענה כי מצפונה האישי וחובתה המוסרית, בשילוב עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה, צריכים להכשיר אותה לפטור לפי סעיף 39 לחוק, המעניק לנשים פטור משירות צבאי אם מטעמי מצפון מונעים מהן לשרת. בית המשפט בחן את מהותה של סרבנות מצפון ואת ההבחנה בינה לבין מרי אזרחי, את היקף סמכות הפטור הכללית לפי סעיף 36 לחוק ואת הוראת הפטור המיוחדת לנשים לפי סעיף 39. נפסק כי סמכות הפטור הכללית חלה על גברים ונשים כאחד, וכיום היא מכירה רק בסירוב מצפוני כללי, ולא בסירוב סלקטיבי. הפטור המיוחד לנשים, לעומת זאת, מבוסס על טעמים הנטועים במסורת, בדת ובמנהגים ייחודיים לנשים, ואינם קשורים לאידיאולוגיה פוליטית או חברתית. סירובו של העותר, אף שייתכן כי הוא מונע ממצפון אישי, הוא סלקטיבי ופוליטי במהותו, ועל כן אינו נופל בגדר אף אחת מהוראות הפטור. בית המשפט הכיר בכנות אמונתו של העותר, אך אישר את החלטת הוועדות, והגיע למסקנה כי מדיניות השוללת פטור מסרבני מצפון סלקטיביים עולה בקנה אחד עם עקרונות דמוקרטיים ועם השוויון בנשיאה בנטל השירות הצבאי. החובה לשרת בצבא, למרות הדעות הביקורתיות על מדיניותו, הודגשה כחובה אזרחית-לאומית בסיסית. העתירה נדחתה וצו הביניים בוטל.