עת"מ 59547-07-22

תקציר

השאלה העומדת על הפרק היא האם עתירה נגד החלטת שר הפנים, שניתנה בעקבות ערר לפי סעיף 269 לחוק התכנון והבניה, מצויה בגדר סמכותו של בית המשפט, חרף החרגת "החלטות שר הפנים" מענייני התכנון והבניה שבית המשפט דן בהם, כאמור בסעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט מינהליים. יו"ר הוועדה המחוזית החליט במקור כי התכנית טעונה את אישורו של השר, אך כאשר הוגשה התכנית לאישור זה, דחה אותה היו"ר. על החלטה זו הוגש ערעור לשר הפנים, שגם הוא דחה את הבקשה. העותרים הגישו עתירה נגד שתי ההחלטות. לאחר ששקל את הטענות, מוצא בית המשפט כי אין לו סמכות מהותית לדון בעתירה משום שהחלטות שרים מוחרגות במפורש מסמכותו של בית המשפט בענייני תכנון ובנייה. ההחלטה שלא לאשר את התוכנית נופלת תחת חוק התכנון והבנייה, והעתירה היא נגד החלטת השר. בית המשפט אינו יכול לדון בעתירה נגד החלטת שר הפנים משום שהיא מחוץ לסמכותו, לפי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים והתוספת הראשונה. יתר על כן, בית המשפט מקבל את הטענה כי החלטת היו"ר נכללת בהחלטת השר, כלומר בפני בית המשפט עומדת החלטה אחת סופית. לפיכך, העתירה נדחית מחוסר סמכות, והעותרים נדרשים לשלם למשיבים הוצאות משפט והוצאות משפט.