ת"א 2697-08-09

תקציר

התיק נסוב סביב פירוק שיתוף במקרקעין בו מעורבים התובע ומספר נתבעים, שכל אחד מהם הוא הבעלים של חלק מהחלקה. השאלות העיקריות היו האם החלוקה צריכה להתבסס על ההסכמים ההיסטוריים והחזקה בפועל או על הרישומים הרשמיים בלשכת רישום המקרקעין, ומי צריך לשאת בנטל הקצאת שטחים לדרכים ולצרכי ציבור בעת הפירוק. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי ההסכמות בין הצדדים הן הסכמי שיתוף ולא קבעו את פירוק השותפות. נמצא כי זכויות הנתבעים הן כפי שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין, ולא על בסיס חזקה היסטורית. לפיכך, הפירוק צריך להתבצע על פי רישומים רשמיים אלה. באשר להוראות הדרכים, קבע בית המשפט כי על כל השותפים, למעט הנתבעת מס' 7, לתרום בהתאם לחלקם היחסי בחלקה. זאת, משום שהתובעת מכרה שטח מסוים לנתבעת מס' 7, ושמרה על שתיקה בנוגע לקיומה של תב"ע, ובכך רמזה כי החלקה היא "נטו". המודד הונחה להכין הצעת חלוקה בהתאם להנחיות אלה. ההחלטה הדגישה את חשיבותם של הסכמים כתובים ואת חזקת רישומי רישום המקרקעין, המטפחים יציבות וודאות בדיני שיתוף המקרקעין.