עת"מ 13057-10-16

תקציר

המשיב טוען כי יש לדחות את טענת העותרת לגופה. העותר היה בעלים משותף של דירה עם הוריו המנוחים שנמכרה בשנת 2010 והוא קיבל מהמכירה 350,000 ₪. לפיכך, טוען המשיב כי העותר אינו זכאי לסיוע לחסרי דירה משום שחלקו בדירה שולל את זכאותו. המשיב מפנה למספר פסקי דין של בתי המשפט התומכים בטענתם כי חלקו של העותר בדירה הופך אותו לבלתי זכאי לסיוע. חוק הדיור הציבורי קובע כי יש לפרש את הוראותיו אך ורק משום שהדיור הציבורי הוא משאב מוגבל. באשר לתביעת העותרת לתשלומים רטרואקטיביים, טוען המשיב כי העותרת לא הציגה חוזה שכירות תקף, ועל כן דינה של טענת העותרת להידחות. המשיב מוסיף עוד, כי תפקידו של בית המשפט הוא לבחון את ההחלטה המינהלית לצורך סמכות וסבירות, ולא להחליף את שיקול הדעת של המינהל. עניינו של העותר הוא עניינו קשה, שכן הוא מצוי במצוקה ממשית וזקוק לסיוע. עם זאת, המשיבה עומדת בקריטריונים הנוקשים לזכאות בשל אפשרויות ומשאבים מוגבלים. המחלוקת המרכזית היא האם חלקו של העותר בדירת הוריו הופך אותו לבלתי זכאי. פרשנותו של המשיב למושג "חלק מהדירה" שונה מזו של העותר והאחרון טוען כי פרשנותו של הראשון אינה מציאותית. המשיב מבהיר כי בינואר 2015 הוצא צו מתקן זמני, הקובע כי אי הזכאות על בסיס שיתוף דירה חלה רק בעשר השנים שקדמו למועד הבקשה. המשיבה אף מצדיקה את פרשנותה לחוק באופן שונה מסעיפי חוק אחרים, שכן דיור ציבורי הוא תכלית שונה ומשאב מוגבל הזקוק לקריטריונים נוקשים לזכאות. השופט מסכים עם טענת המשיב ומכיר בכך שמצבו של העותר חריג. השופט מדגיש כי מטרת התקנה היא לקבוע כי היציבות הכלכלית מבעלות על דירה היא זמנית. לפיכך, השופט מקבל את העתירה ומחזיר את הדיון לוועדת האוכלוסין העליונה כדי שתבחן מחדש את בקשת העותר, ותאפשר לו לטעון כי הסכום שקיבל הוצא על הוצאותיו. הוועדה תחליט על הצעדים הבאים. באשר לתשלומים רטרואקטיביים, העתירה נדחית מאחר שהעותרת לא הציגה חוזה שכירות. הוועדה תקיים דיון נוסף בהקדם האפשרי, בו יוכל העותר לטעון ולהוכיח כי הסכום הוצא על הוצאות מחיה. לבסוף, קביעת השופט היא שהוועדה תדון מחדש בבקשה, תביעות רטרואקטיביות יידחו וכל צד יישא בהוצאותיו.