ע"פ 385/89

תקציר

בפסק דין תקדימי, התייחס בית המשפט העליון לערעורים הנוגעים לאחריות פלילית של בעלי כלבים בעקבות אירועים בהם כלבים שהיו בבעלותם פצעו בני אדם, תוך התמקדות בסעיף 338(6) לחוק העונשין. בית המשפט שקל את היסוד הנפשי של "רשלנות", והדגיש כי יש לבחון אותו על פי אמות מידה אובייקטיביות, המשקפות לא את מחשבותיו האמיתיות של הנתבע אלא את אלה המצופות מ"אדם סביר" המעוצב על ידי נורמות חברתיות מקובלות ותובנות שיפוטיות. בית המשפט הוסיף והבחין בין אחריות מושגית לאחריות קונקרטית, וקבע כי די בעצם יצירת סיכון ברשלנות לצורך אחריות פלילית, גם ללא נזק ממשי. העבירה, המכונה "רשלנות מופשטת", מחייבת רמה גבוהה יותר של רשלנות מאשר תיקים אזרחיים טיפוסיים, בשל הפוטנציאל שלה להטיל אחריות פלילית והסטיגמה הנלווית לכך. בית המשפט ניתח חקיקה קשורה, כגון פקודת הכלבת וסעיפים נוספים בחוק העונשין, כדי לקשר את חומרת ורמת הרשלנות הנדרשת בעבירות שונות. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי מידת הרשלנות הנדרשת להרשעה לפי סעיף 338 נמוכה יותר מאשר לרשלנות חמורה אך גבוהה יותר מרשלנות אזרחית, בהתחשב בהשלכות על שלום הציבור ובסטנדרטים החברתיים. ביישום עקרונות אלה, אישר בית המשפט את ההרשעות במקרים שהוצגו, והגיע למסקנה כי בשני המקרים בעלי הכלבים לא עמדו בסטנדרטים הנדרשים של טיפול, שכן מעשיהם היוו סטייה משמעותית מההתנהגות הצפויה.