ת"א 51479-03-14

תקציר

המחלוקת העיקרית במקרה זה היא האם איצקוב הפר את זכויות היוצרים של החברה בכך שהעתיק את התוכנה הפיננסית שלהם, הנקראת Profitable Software. השופט מאשר תחילה כי החברה אכן מחזיקה בזכויות היוצרים בתוכנה שלה, כאמור בסעיף 33 לחוק זכות יוצרים. לאחר מכן, השופט בוחן האם התוכנה של איצקוב, תוכנה פיננסית, מפרה את זכויות היוצרים של החברה. הם מפנים לסעיף 11 לחוק זכות יוצרים, המפרט את זכויותיו הבלעדיות של בעל זכויות היוצרים, לרבות העתקה, פרסום, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור, יצירת יצירות נגזרות והשכרה. השופט מציין כי ניתן להוכיח הפרה באמצעות ראיות נסיבתיות, שכן פעמים רבות המפרים מעתיקים באופן חלקי בלבד ומבצעים שינויים כדי להסוות את המעשה. לאחר בחינת הדמיון המהותי בין שתי התוכנות וממצאי הזהות המוחלטת של המומחה בהיבטים רבים, מגיע השופט למסקנה כי אכן קיים דמיון מהותי ביניהן. השופטת שוקלת ודוחה גם את טענותיו של איצקוב בדבר קווי הדמיון, וקובעת כי המומחה לקח בחשבון את ההיבטים המיוחסים להנחיות רשות המסים ולאלמנטים הגנריים. באשר לגישה של איצקוב לתוכנה הרווחית, השופט קובע כי הוכחה גישה בפועל, לאור הראיות שנמצאו במחשבו וההפצה הנרחבת של התוכנה בישראל. השופט דוחה גם את טענתו של איצקוב כי תוכנה פיננסית היא יצירה מקורית שפותחה באופן עצמאי, וקובע כי מרבית הראיות של איצקוב אינן משכנעות וכי היקף התוכנה וזמן הפיתוח מצביעים אחרת. השופט אינו מקבל את טענת ההגנה של איצקוב כי התוכנה הפיננסית לא שווקה באופן מסחרי וכי היא פותחה בתום לב. הם מדגישים כי הפרת זכויות יוצרים אינה מחייבת את המפר להרוויח וכי כוונותיו של איצקוב אינן רלוונטיות, שכן זכות יוצרים היא זכות קניינית. לפיכך, השופט מגיע למסקנה כי התוכנה הפיננסית של איצקוב מפרה את זכויות היוצרים של החברה. עם זאת, השופט מוצא את טענות החברה נגד הנתבע השני, באוורס, בלתי מבוססות ודוחה אותן. כתוצאה מכך, צו המניעה הזמני נגד איצקוב הופך לקבוע, והוא נדרש למסור לחברה דו"ח מפורט על עלויות הפיתוח והמכירה של התוכנה, המכירות שבוצעו וכל שימוש נלווה אחר. איצקוב נדרש גם לשלם לחברה שכר טרחת עורך דין ושכר טרחת מומחה, וכן שכר טרחת עורך דין. בינתיים, התובע נדרש לשלם את הוצאות הנתבע באוורס.