ע"א 515/76

תקציר

בעניינו של פינוי המערערת מדירה בבעלות משותפת, התייחס בית המשפט העליון לטיב זכויותיה של המערערת הנובעות מהיתר שניתן לבניית דירה בנכסי המשיבים. בית המשפט בחן האם למערערים, שהתגוררו בדירה למעלה משני עשורים בעקבות הסדר משפחתי, היו זכויות מעבר לאלה של מורשים פשוטים. למרות השקעות ניכרות בבניית הדירה, קבע בית המשפט כי זכויות המערערים אכן התבססו על רישיון ניתן לביטול ולא על בעלות. על פי הדינים החלים שקדמו לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הגיע בית המשפט למסקנה כי היתר הבנייה הבלתי חוזר של המערערת ניתן ללא הגבלת זמן, אך מוצדק לבטלו בשל הסדרי המגורים החלופיים של המערערת וסכסוכים ממושכים. הפיצוי הפך לנקודת מפתח; בית המשפט קבע פיצוי שווה ערך לשווי הנוכחי של השקעות הבנייה של המערער, בניכוי חלקו בבעלות, מה שהוביל לפיצוי מתואם של 160,608 לירות. בית המשפט דחה את דרישת התובעים לכפל פיצויים מעבר לשווי זה, והדגיש עוד יותר את זכאותם של המערערים רק לחלקם היחסי בשווי הנכס המורכב. בסופו של דבר, בית המשפט הותיר את צו הפינוי על כנו עם תנאי פיצוי מתוקנים, המחייבים את המערערים להתפנות עד פברואר 1977. ההחלטה משקפת את האיזון בין כיבוד ההסכמים המשפחתיים ההיסטוריים לבין החלת אמות מידה משפטיות של רכוש ופיצויים.