בד"א 60/19

תקציר

פסק הדין הנדון נוגע לשימוע משמעתי לעורך דין שלא החזיר כספים שיועדו ללקוחו. עורך הדין קיבל את הכסף כדין, אך התעלם מניסיונותיו של הלקוח לקבל בחזרה את הכספים ולא הודיע לו על ניכויים כלשהם שבוצעו למטרות חשבונאיות לכאורה. עורך הדין גם לא סיפק כל ראיה לניכויים כאלה או הסכמה מצד הלקוח. בית הדין קבע כי מעשים אלה מהווים עבירת משמעת, ובפרט הפרה של חובתו האתית של עורך הדין לייצג את לקוחו בנאמנות ולשמור על כבוד המקצוע. באשר ליסוד הנפשי של העבירה, הגיע בית המשפט למסקנה כי מעשיו של עורך הדין חרגו מעבר להעלמת כספים שלא כדין גרידא והיוו כוונה להפקיע את הכסף לעצמו. בית המשפט הדגיש כי עורך הדין לא הודיע למרשו על שחרור הכספים או העברתם והתחמק מניסיונות הלקוח ליצור עמו קשר. כמו כן, עורך הדין לא הגיש תביעה לשכר טרחה בתוך שלושת החודשים הנדרשים. בית המשפט גם דחה את טענת עורך הדין בדבר "קיזוז" או "התחשבנות", וקבע כי היא אינה משכנעת ואינה נתמכת בראיות. הערעור על פסק הדין נדחה, שכן בית הדין לא מצא פגיעה בזכותו של עורך הדין להליך הוגן והסכים כי העובדות מהוות עבירת משמעת. עם זאת, בית המשפט קיבל חלקית את הערעור על גזר הדין, תוך הכרה בכמה נסיבות מקלות. אלה כללו את מערכת היחסים ארוכת השנים והקשר העמוק בין עורך הדין ללקוחו, סכום הכסף הצנוע יחסית הכרוך בכך, והיעדר תכנון מתוחכם או הונאה. בעקבות זאת החליט בית המשפט שלא להרחקה לצמיתות מלשכת עורכי הדין. במקום זאת, היא הטילה השעיה בפועל של שבע שנים, החל מ-1 בנובמבר 2020, תוך שמירה על שאר רכיבי העונש המקורי.