ע"א 167/47

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חוב משותף והשפעת כתב ויתור על אחד החייבים. המשיבים תבעו את המערער ואדם נוסף, משה פרובר, על תשלום סולידי בסך 147,707 לאעי. לאחר מותו של פרובר, אביו התפשר עם התובעים, שילם להם 7 לאאי וקיבל פטור על "כל התביעות". שנים לאחר מכן ניסו התובעים לגבות את החוב מהמערער, מה שהוביל אותו להגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם כתב הוויתור מבטל גם את חובו של המערער. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, אך המערער ערער. הערעור דן בסמכותו של בית המשפט המחוזי, וטוען כי יש להכריע בה על פי אופי התביעה והאינטרס הממשי של החייב. מסקנת פסק הדין היא כי לבית המשפט המחוזי הייתה סמכות במקרה זה. באשר להשפעת כתב הוויתור, הפנייה מפנה לסעיפים הרלוונטיים במג'לה, חוק פלסטין, שהקדישו פרקים שלמים לחובות משותפים ולמחילת חובות. על פי פרשנות סעיפים אלה, "פשרה גרידא" עם חייב משותף אחד משחררת את החייב השני. עם זאת, במקרה זה, הוויתור לא היה "פשרה גרידא", שכן הוא הזכיר במפורש את חובו של משה פרובר. אשר על כן, הערעור נדחה, תוך שהוא מאשר את החלטת בית המשפט המחוזי ומטיל על המערער הוצאות ושכר טרחת עורך דין.