עמ"ש 14349-10-19

תקציר

הסוגיה המרכזית בפסק דין זה סובבת סביב חובתה של אישה לשלם פיצויים לבעלה כפי שנקבע בהסכם הממון, לאחר פרידתם. האישה טענה כי דרישת התשלום מהווה עונש בגין מימוש זכותה לערער, דבר שדחה בית המשפט ואישר כי יכלה לפנות את הדירה מבלי לגרוע מטענותיה בנוגע להסכם. בית המשפט דחה גם את טענתה כי הבעל היה צריך לשלם אגרות מסוימות אילו פינתה את הדירה, וקבע כי חובת הבעל במזונות אינה מותנית בכך שתעזוב את המקום. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בכך שהורה לה לשלם פיצויים למרות פסק דין קודם המעכב את הפינוי. בפסק הדין נקבע כי האישה אינה צריכה לפנות את הדירה לאלתר וכי הספירה לאחור בת 90 הימים לפינוי תחל רק לאחר שיתקיימו תנאים ספציפיים. מאחר שהגבר לא ערער על פסק דין זה והוא לא בוטל, פסק בית המשפט לטובת האישה וקבע כי תביעת הפיצויים אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם פסק הדין לפינוי. מאחר ששווי הדירה המלא הופקד אצל הנאמן רק ביום 2.6.2019, והאישה פינתה את הדירה תוך 90 יום מפסק הדין לפינוי, החליט בית המשפט כי אין לחייב אותה בתשלום פיצויים כלשהם. בסופו של דבר, הערעור התקבל, ופסק דינו של בית משפט קמא בוטל. כל צד היה אחראי לשכר טרחתו, וערבותה של האישה הוחזרה לה.