בש"א 207/88

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לביטולה של הצהרת אי כשירות. המערער, שהוכרז פסול שירות בשנת 1979 עקב מחלת נפש, ערער על החלטת בית המשפט המחוזי שביטל את ההכרזה אך לא ביטל את פסק הדין לפסול עד למועד 1979. במקום זאת, הביטול נכנס לתוקף רק ממועד ההחלטה והלאה. המשיבים בערעור, שהם משרד העבודה והרווחה והאפוטרופוס הכללי, ביקשו לצרף לערעור משיבים נוספים, ובהם אביו של המערער שביקש את פסק הדין המקורי, ואחיו והאפוטרופוס לשעבר. לטענת המשיבים, המערערת לא צירפה את כל הצדדים הדרושים לערעור, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט העליון קבע כי בקשתו הראשונית של האב להכרזת אי כשירות בשנת 1979 הייתה "פעולה" נפרדת מבקשתו המאוחרת יותר של המערער לבטל את ההצהרה. לפיכך, האב לא היה צד הכרחי לערעור. עוד קבע בית המשפט כי האח והאפוטרופוס לשעבר, שהופיעו בדיוני בית המשפט המחוזי, לא היו בעלי דין בתיק, ונוכחותם לא נדרשה שכן הם לא נפגעו מתוצאות הערעור. הופעתם בבית המשפט קמא הייתה מכוח ההוראה המאפשרת לקרובי משפחה להשמיע את דעתם במקרים של אנשים פסולים. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי טענות שהועלו נגד האח והאפוטרופוס לשעבר בהודעת הערעור אינן מצדיקות את הכללתן, שכן טענות אלה אינן רלוונטיות לערעור עצמו. ככלל, החליט בית המשפט העליון לדחות את הבקשה לצירוף המשיבים, והורה למשיבים לכסות את הוצאות המערערת.