בג"צ 2825/04

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה שהובאה בפני בית המשפט, אשר טען כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה להעלות הגנת התיישנות בתביעות נזקי גוף מסוימות שהוגשו נגד מדינת ישראל היא בלתי סבירה. העותרים, עובדי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והקריה למחקר גרעיני נחל שורק, או ניצוליהם, טענו כי מחלתם נגרמה כתוצאה מחשיפה לחומרים מסוכנים במהלך עבודתם. לטענתם, בידי המדינה כל המידע הדרוש להתגוננות מפני טענות אלה, וכי העותרים, ובעיקר הניצולים, מצויים בעמדת נחיתות הסברתית משמעותית. לפיכך, יש למנוע מהמדינה להעלות את טענת ההתיישנות. השופטים קבעו כי אמנם ייתכנו חוסר איזון כוחות ותחושת אי נוחות כאשר המדינה מצליחה בהליך אזרחי מבחינה טכנית, אך החלטת היועץ המשפטי לממשלה להעלות הגנה זו הייתה סבירה במקרה זה. המחלות המדוברות באו לידי ביטוי שנים לאחר חשיפת העובדים לקרינה ולחומרים אחרים, ויכולתה של המדינה להגן על עצמה עלולה להיפגע עם חלוף הזמן. כמו כן, היו למדינה טענות הגנה משמעותיות מעבר לתקופת ההתיישנות, לרבות ערעור על הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה לבין המחלות. בית המשפט הדגיש כי סבירותה של טענת ההתיישנות עצמה אינה עומדת למבחן, וכי לגופו של כל מקרה ייקבע בדיונים המתאימים. מסקנת פסק הדין היא כי בית המשפט יתערב רק בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה במקרים חריגים של חוסר סבירות קיצוני, ומקרה זה לא עמד ברף זה.