תמ"ש 50002-07-11

תקציר

פסק הדין מקבל את בקשת הנתבע למתן צו מניעה קבוע כנגד התובע, שיאסור על התובע להתקרב למרחק של 200 מטרים ממקום מגוריו של הנתבע, ממוסד החינוך של הילד (א') ומכל מקום בו א' נמצא, בשל חששותיו של הנתבע מאלימות מצד התובע, אם כי השופט מציין כי חששות אלה הם אולי סובייקטיביים. צו המניעה אף אוסר על התובע להטריד, ליצור קשר או לעקוב אחר הנתבע וא', ולהשתמש כלפיהם באלימות פיזית או מילולית. צו מניעה זה יסייע להבטיח את שלוות נפשו של הנאשם, החיונית לשלומו של א', נוכח מצבו הנפשי השברירי. באשר לבקשת התובעת להצהרת אבהות, דוחה פסק הדין טענה זו, תוך התמקדות בטובת הילד, ברצונו של א' ובהמלצות עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. בפסק הדין מודגש כי עמדתו של א' עשויה להשתנות בעתיד, במיוחד בהגיעו לבגרות, ובכך לאפשר לתובעת להגיש בקשה מחודשת לבירור אבהות לאחר שלוש שנים. ההחלטה מדגישה את עקרון טובת הילד במשפט הישראלי ומציינת את הגמישות והסובייקטיביות הטמונות בתפיסה זו. השופטת דנה בחפיפה בין טובת הילד לבין זכויות הילד, לרבות הזכות לזהות והזכות לסרב לבצע בדיקת סיווג רקמות. במקרה זה, הערכות אנשי המקצוע, רצונו של הילד והיעדר השלכות מעשיות של תוצאות הבדיקה מובילים למסקנה כי יש לדחות את תביעת האבהות. בקשות שני הצדדים להוצאות נדחות, ופסק הדין יישלח לצדדים, לאפוטרופוס ולעובדת הסוציאלית. כמו כן, העובדים הסוציאליים מתבקשים לוודא שא' מקבל טיפול רגשי רציף ולפקח על טיפול זה במשך שלוש שנים לפחות. ניתן לפרסם את פסק הדין מבלי לחשוף את זהות הצדדים או כל פרט אחר.