ע"א 263/78

תקציר

עניינה של התביעה נסוב סביב היטל שהטילה רשות מקומית על בעלי נכסים בגין התקנת שפכים ציבוריים, כמפורט בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962. המערער, אחד מבעלי הנכסים, ערער על ההיטל וביקש להפחית את הסכום העולה על מיליון לירות. הערעור בפני השופט חיים כהן עסק במספר שאלות משפטיות הנוגעות לקבילותן של ראיות חדשות בשלב הערעור, ליחס שבין שיעורי ההיטל לבין ההוצאות בפועל בגין התקנת ביוב ולתוקפו של חוק העזר הקובע את ההיטל. בשאלה הראשונה קבע השופט כי ניתן להציג ראיות נוספות בשלב הערעור, כל עוד הדבר דרוש למימוש הצדק. עם זאת, הוא לא קיבל את ניסיונותיהם של המערערים להציג ראיות עובדתיות חדשות הנוגעות לגודל רכושם ולשימוש עתידי בשפכים, שכן עניינים אלה כבר נדונו בערכאות קודמות. השופטת הסכימה עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי רק בעלי נכסים שנכסיהם נוצלו בפועל על ידי הביוב צריכים להיות חייבים בהיטל, בהתבסס על התצהיר שהציגה המערערת. באשר לשיעורי ההיטל, חלק השופט על דעתו של בית המשפט המחוזי. הוא פירש את החוק כדורש שההיטל יהיה פרופורציונלי באופן סביר להוצאות הכרוכות בהתקנת ביוב. היעדר הוראה מפורשת הקושרת בין ההיטל לבין ההוצאות גרם לכך שאין להותיר את השיעורים לשיקול דעתה המוגבל של הרשות. השופט הדגיש כי מטרת ההיטל הייתה לכסות הוצאות אלה ולא לממן פעילויות אחרות. לכן, כל היטל החורג מעלויות ההתקנה לא יהיה מאושר. לפיכך, חוק העזר של המועצה המקומית, שלא ציין את גובה או אופי הוצאות התקנת השפכים, נזקק לבדיקה נוספת. השופט קבע כי על הרשות המקומית המשיבה להביא ראיות לכך שסך ההיטלים היה צמוד באופן סביר לסך ההוצאות. אם יצליח, ידחה בית המשפט המחוזי את הערעור; אחרת, הערעור יתקבל וחוק העזר ייקבע כחסר תוקף. לבסוף, השופט לא פסק בערעור שכנגד בעניין שכר טרחת עורך דין, שכן ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי יכלול גם את צו ההוצאות. העניין יוותר לעיונו המחודש של בית המשפט המחוזי עם מתן פסק הדין. השופט סיכם בכך שקיבל את הערעור בחלקו, הניח את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו והחזיר אותו להמשך חקירה. הוצאות הערעור היו אמורות להיקבע בהתאם לתוצאות המשפט.