פש"ר 5313/08

תקציר

בית המשפט מצא כי יש לו סמכות לדון בבקשה ולהמשיך בתיק. לגופו של עניין ציינה השופטת כי טענות המשיבים אינן נתמכות בראיות מספיקות. גם אם יקבל בית המשפט את הטענה כי המנוח אכן ערך צוואה בשנת 1995, המדירה את החייב מעיזבונו, וכי החייב חתם על כתב הסתלקות זמן קצר לאחר מכן, לא היה בכך כדי להיטיב עם המשיבים. צו הירושה שניתן בשנת 2006 היווה פסק דין סופי בנוגע לחלוקת העיזבון, וכל טענה בדבר קיומה של צוואה הייתה למעשה ניסיון לערער על צו זה, שלא ניתן היה לקבלו שכן לא הוגש ערעור עליו באותה עת. יתר על כן, כל הסתלקות מהעיזבון לפני מתן הצו הייתה חסרת תוקף מבחינה משפטית, שכן היא נעדרה תמורה והייתה בעיקרה הסכם ירושה, האסור לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה. עוד הגיע בית המשפט למסקנה כי הסתלקותה של החייבת מעיזבון אביה בשנת 2006, בהתאם לצו הירושה, הייתה עיקול פסול לפי סעיף 96 לפקודה. הדבר הטיל את נטל ההוכחה על החייבת ועל אמה, שקיבלה את המענק, להוכיח כי החייבת יכולה לפרוע את חובותיה מבלי להזדקק לרכוש שהוענק. המשיבים לא הביאו כל ראיה להוכחת כושר הפירעון של החייבת באותה עת, ואילו החייבת הודתה שהיא חדלת פירעון. לפיכך, הסתלקותה של החייבת מחלקה בעיזבון דינה בטלה. כן חויבו המשיבים להיענות לבקשות המידע של הנאמן בתוך 30 יום וחויבו במשותף לשלם את הוצאות הנאמן בסך 20,000 ₪.