ע"א 489/83

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התייחס למקרה בו השקיע המערער כספים באמצעות צד שלישי, המשיב מס' 2, אשר טען כי הוא מנהל חשבונות ניירות ערך עבור משקיעים. המשיב מס' 2 מסר למערערת מספר חשבון שגוי, דבר שהוביל לבלבול בעת מכירת ניירות הערך לכיסוי חובות נטענים בחשבון. המערערת תבעה את המשיב מס' 1, הבנק שפתח את החשבון וסייע במכירה, בגין נזקים. בית משפט השלום קיבל חלקית את טענת המערער, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו. מכאן, הערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי המשיב מס' 2 היה סוכן כפול, המייצג הן את המערערת והן את הבנק. אשר להיקפו של ייפוי הכוח שנתן המערער למשיב מס' 2, הוא לא כלל את הסמכות ללוות כספים או לקבל אשראי מטעם המערער. הבנק, שגם ניסח ייפוי כוח זה, היה מודע למגבלות שליחותו של המשיב מס' 2. לכן, הבנק היה אחראי לטעות במספר החשבון, שהובילה למכירת ניירות הערך. עוד קבע בית המשפט כי המערערת לא התרשלה בכך שלא השיבה להודעת הבנק בדבר החוב הנטען בחשבונה, בה צוין מספר חשבון שגוי. הודעת הבנק הייתה צריכה להרים "דגל אדום", אך הימנעותו של המערער מלהגיב לא אישרה את פעולות הבנק ולא היוותה השתק בהתנהגותו, בהתחשב בנסיבות. אשר לנזקים, זכאית המערערת למחיר הגבוה ביותר אליו הגיעו ניירות הערך בין מועד מכירתם לבין מועד פסק הדין, אשר ישיב את המצב לקדמותו. התיק הוחזר לבית משפט השלום על מנת שיקבע את הסכום הכולל שנגבה מהמערערת ויפסוק לה פיצויים מתאימים, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪. הנשיא שמגר והשופט לוין הסכימו עם קביעה זו.