על"ע 9/87

תקציר

במקרה דנן, המערער, עורך דין במקצועו, נקלע להליך משמעתי לאחר שתלונתו של לקוח נגנזה על ידי לשכת עורכי הדין עקב פיוס בין המערער ללקוח. עם זאת, הנהלת לשכת עורכי הדין הביעה אי נוחות מהאופן שבו טיפל המערער בעניינו של הלקוח, מה שגרם למערער להגיב במכתבים המאשימים את לשכת עורכי הדין במעשים פסולים ובהטיות בשל פעולות משפטיות מתמשכות שהוא נוקט נגד אנשים המקורבים לוועדה. לשכת עורכי הדין ראתה במכתבים אלה פוגעניים ובלתי ראויים, מה שהוביל לנקיטת צעדים משמעתיים. בית הדין המשמעתי המחוזי מצא את דברי המערער בלתי מקצועיים והטיל עליו נזיפה והוצאות. בערעור צמצם בית הדין הארצי למשמעת את הנזיפה לאזהרה. המערער טען כי בית הדין הוקם באופן בלתי ראוי, ערער על פרשנות דבריו כעבירות משמעת, וטען כי הדבר פוגע בחופש הביטוי שלו. בית המשפט העליון דחה טענות אלה בקובעו כי חופש הביטוי מוגן אומנם אין הוא פוטר עורך דין מחובת האיפוק והנימוס. היא הדגישה כי האופן וההקשר של מכתבי המערער אינם הולמים ואינם רלוונטיים לסוגיות שעל הפרק. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענה כי הרכב בית הדין היה פסול או כי ההחלטה פגעה בזכויות יסוד, ואישר כי ציפיות ההתנהגות המקצועית נותרות ללא קשר לפעולות אחרות שעורך הדין עשוי לנקוט. לפיכך נדחה הערעור, ואישר את עונשו המופחת של בית הדין בהתראה ובהוצאות.