עת"מ 70739-11-18

תקציר

העותרים ביקשו היתר לחלק את רכושם בשמורה האדריכלית של יפו העתיקה למספר יחידות דיור. הוועדה המקומית דחתה את בקשתם בטענה שהיא דורשת תוכנית סטטוטורית, שייקח שנים לאשר אותה, שתקפיא את הפיתוח באזור. העותרים טענו כי ההחלטה אינה סבירה, נעדרת הנמקה ופוגעת באינטרס ההסתמכות שלהם. עוד טענו כי בקשתם לא יצרה תקדים וכי חלוקת הנכס מהווה שחזור למצבו הקודם, שהיה צריך להיות מאושר ללא תכנית סטטוטורית. מנגד, הדגישו המשיבים את הצורך בגישה תכנונית כוללת, וטענו כי תוספת יחידות דיור בשמורה ללא תכנית סטטוטורית תוביל לכאוס ותשפיע באופן מרחיק לכת על האזור כולו. עוד ציינו כי סוגיית הצפיפות נדונה לאורך כל הליך התכנון וכי ועדת הערר הפעילה את שיקול דעתה העצמאי כראוי. בית המשפט הסכים עם עמדת המשיבים והדגיש כי תכנית סטטוטורית היא הכלי התכנוני המתאים להתייחסות לצפיפות ולמספר יחידות הדיור בשמורה. הוועדה לא מצאה פגמים פרוצדורליים או מהותיים בהליך קבלת ההחלטות וקבעה כי קביעתה של ועדת הערר הייתה סבירה, יסודית ובהתאם למטרות התכנוניות. בית המשפט ציין כי אינטרס ההסתמכות של העותרים לא נפגע, ובקשתם אכן מהווה תקדים, שכן בקשות דומות בעלות השלכות אפשריות על השמורה תלויות ועומדות. בית המשפט גם אישר את קביעתה העובדתית של ועדת הערר כי חלוקת הנכס הקודמת לא הוכחה דיה. לפיכך, העתירה שערערה על ההחלטה נדחתה, וכל צד יישא בהוצאות המשפט שלו.