ת"א 41173-03-16

תקציר

המחלוקת נסובה סביב חישוב דמי החכירה שאבדו עקב הפקעה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות. בית המשפט דן בהרחבה במסגרת הנורמטיבית לקביעת פיצויים לאחר הפקעה, תוך הדגשה כי המטרה היא להעמיד את הצד המופקע במצב הכלכלי ממנו היה נהנה אלמלא ההפקעה. הדבר כרוך בחישוב השווי השנתי של הנכס המופקע באמצעות עסקאות שוק דומות וגזירת דמי החכירה האבודים משווי זה. בית המשפט דוחה את הגישות שהוצעו הן על ידי רשות מקרקעי ישראל והן על ידי השמאי מטעמה, וקובע כי הן אינן עולות בקנה אחד עם הפסיקה הרלוונטית ואינן נתמכות בראיות. במקום זאת, היא מצדדת בחוות הדעת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, הדבק בשיעור דמי החכירה ההיסטורי של רמ"י של 5% הן עבור קרקע חקלאית והן עבור קרקע למגורים. מתודולוגיית המומחה, המבוססת על עסקאות דומות, עדיפה על פני גישת רמ"י, במיוחד לאור הניטרליות של המומחה. בית המשפט מקבל גם את ממצאי המומחה לגבי שווי הקרקע לאורך השנים וקובע כי התובע זכאי לפיצוי בשיעור של 5% מערך הקרקע, לרבות בגין תקופות שלא חוסו במפורש בחוות דעת המומחה, בממוצע בשלוש השנים האחרונות כפי שהציע המומחה. בנוסף, בית המשפט פוסק לתובע הוצאות משפט בשיעור כולל של 20% מהפיצוי שנקבע.