עש"מ 2/73

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בערעור על פסק דין שניתן על ידי בית הדין למשמעת לעובדי מדינה. המערער, עובד מדינה, הורשע בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, הנוגעות להתנהגות מינית בלתי הולמת כלפי שלוש עובדות צעירות. העונשים כללו פיטורים מיידיים בפיצויי פיטורים, פסילה לחמש שנים מתפקידי ניהול, חילוט פנסיית פרישה ופרסום ההחלטה, והכל מבלי לנקוב בשמו של המערער או במקום עבודתו. בערעור נטען כי פסק דינו של בית הדין אינו נתמך בראיות וכי נמנע מהמערער דיון הוגן. לגופו של עניין, טען בא כוח המערער כי עדויותיהם של שני מתלוננים אינן אמינות וכי בית הדין שגה בכך שלא נזקק לראיות מאמתות, כמקובל בתיקים פליליים. בנוסף, טען בא כוח המערער כי בית הדין סירב לשמוע עדויות רקע שהיו יכולות להסביר את התלונות. שופט בית המשפט העליון קבע כי בית הדין למשמעת אמנם אינו כבול באופן מוחלט לכללי הראיות במשפט פלילי, אך עליו לנקוט משנה זהירות בקביעת אשמה על סמך עדות אחת בלבד. השופט הסכים עם גישת בית הדין לשקול כל תלונה לגופה ומצא כי העדויות אמינות דיים. באשר להיעדר ראיות תומכות, הדגישה השופטת כי אין להגביל יתר על המידה את בתי הדין המשמעתיים בדיני ראיות טכניים, במיוחד כאשר הם עלולים לפגוע בהליך בירור העובדות. במקרה זה, השופט הגיע למסקנה כי עדויות המתלוננים, במיוחד כאשר נשקלו יחד, היו מהימנות וכי בית הדין פעל באופן סביר בקבלתן. זאת ועוד, השופט ציין כי בית הדין אכן שמע עדויות רקע וכי טענות המערער חסרות שחר. באשר לגזר הדין, השופט הכיר בנסיבות המקלות ובהערכות העבודה החיוביות של המערער, אך גם הכיר בחומרת העבירות. השופטת אישרה את הפיטורים אך המליצה לנציבות שירות המדינה לשקול להציע למערער תעסוקה חלופית הולמת, לוותר על פיצויים ואולי אף להחזיר חלק מהוותק התעסוקתי לזכויות פנסיוניות. השופט הדגיש את חשיבותה של גישה מאוזנת המענישה על התנהגות בלתי הולמת ותומכת בשיקום העובד. בסופו של דבר נדחה הערעור, אך השופטת הביעה תקווה כי נציבות שירות המדינה תשקול בחיוב את סיכוייו של המערער לחזור לעבודה, ובכך תפחית את חומרת העונש. פסק דין זה, מיום 1.1.1974, מדגיש את האיזון בין צדק מינהלי לזכויות עובדים, תוך הדגשת חשיבותה של גישה ראייתית סבירה והאינטרסים של השירות הציבורי.