ת"א 42158-04-18

תקציר

הוריו של ילד שנולד עם תסמונת דאון תבעו את הצוות הרפואי האחראי על מעקב הריונה של האם, בדרישה לקבל פיצוי על הנזקים הכספיים והרגשיים הכרוכים בגידול ילדם. ההורים, מוסלמים, טענו כי הנתבעים התרשלו בכך שלא גילו את התסמונת בשלב מוקדם יותר של ההיריון. לטענתן, לו האבחנה הייתה נעשית לפני תום 120 הימים – תקופה קריטית בדתם שבה מותר להפסיק את ההיריון – הן היו בוחרות לסיים את ההיריון. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, ודחה את התביעה משני טעמים. ראשית, נקבע כי אין קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם. מהראיות עולה כי החלטת ההורים שלא להפסיק את ההיריון התבססה על התנגדותם האישית, ולא על עיתוי האבחון. שנית, בית המשפט קבע כי גם אם הייתה רשלנות, מעשיהם של התובעים עצמם – ההחלטה שלא להמשיך בייעוץ ובדיקות גנטיות, והחלטתם הנחרצת שלא לשקול הפלה מטעמים דתיים – ניתקו את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם להם. השופטת התייחסה גם לטענת התובעים לרשלנות, ולא מצאה כל ראיה לאשמה מצד הנתבעים. התנהלות הצוות הרפואי נמצאה סבירה, ולא ניתן היה לצפות מהם להתאים את מנהגיהם לאמונותיו הדתיות של כל מטופל. בנוסף, התנהלות התובעים – אי ביצוע בדיקות מומלצות והיעדר דחיפות בקביעת תורים – הצביעה על חוסר חריצות באיתור בעיות אפשריות בעובר. משכך, נדחתה התביעה, והתובעים חויבו בהוצאות המשפט של הנתבעים ובשכר טרחת עורך דין, בסך 7,500 ₪.