ע"א 2976/00

תקציר

במקרה הנדון, הוטל על בית המשפט לקבוע האם המנוח התאבד, דבר שישפיע על זכאותם של התלויים בו לפיצויים. בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי על המערער, שטען כי המנוח התאבד, מוטל נטל הוכחה גבוה מהרגיל. בעוד שהערעור טען כנגד דרישה זו, תוך קביעת "מאזן ההסתברויות" האזרחי הסטנדרטי, בית המשפט הכיר בכך שטיבה וחומרתה של התביעה אכן מחייבים סף ראייתי משמעותי. המערער ביקש להוכיח מוות בכוונה תחילה באמצעות שורה של אירועים ופעולות שביצע לכאורה המנוח, לרבות טקס פרידה מוזר, תמונות משפחתיות שצולמו ביום הפטירה, שינויים בפוליסות ביטוח חיים וחובות שנצברו. עם זאת, בית המשפט מצא כי הראיות, לרבות עדותה של מראם, מקורבת למנוחה, ומכתב המסביר טקס תרבותי, חסרות משקל ומהימנות מספיקים כדי להסיק התאבדות באופן משכנע. בנוסף, ציין בית המשפט כי המנוח שמר על רמת חיים גבוהה, עסק בנסיעות לחו"ל וניהל חיי משפחה וחברה פעילים, דבר שעמד בניגוד לטענות בדבר כוונה אובדנית. בהיעדר ראיות חותכות, נדחתה העתירה לפיצויים. לעניין גובה הפיצוי ערערה המערערת על החלטת בית המשפט לחשב את הפיצויים על בסיס ההנחה שהמנוח היה משתכר שכר ממוצע עד גיל 70. עם זאת, בית המשפט אישר הערכה זו, תוך שהוא מצטט עדויות על העסקתו, אורח חייו ונכסיו של המנוח. משכך, נדחה הערעור, והמערער חויב לשלם את שכר טרחת עורך הדין עבור המשיבים.