עמ"ה 164/01

תקציר

פסק דין זה עוסק בערעורים שהגישו שלושה רואי חשבון על שומת הכנסתם לשנות המס 1995–1999. המערערים ביקשו לנכות מהכנסותיהם את ההוצאות שהוצאו בקבלת תואר במשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה באותן שנות מס. פקיד השומה סירב לאפשר את הניכוי בנימוק שההוצאות מהוות "יתרון קבוע" ולא "שמירה על הקיים". המערערים טענו כי הידע המשפטי שנרכש במהלך לימודיהם סייע להם בעבודתם כרואי חשבון, וכי כוונתם הייתה לשמור על רמתם המקצועית, ובכך לשמר את קהל לקוחותיהם. עוד נטען, כי עמדת המשיב נוקשה ופורמליסטית מדי, בוחנת את ההיבט החיצוני של תכנית הלימודים ולא את מהותה, וכי הוועדה הכירה בקורסים פרטניים מבלי לבחון את תוכנם או נחיצותם. המשיב, לעומת זאת, טען כי אין להתיר ניכוי הוצאות חינוך שכן הן נועדו ליצור יתרון קבוע. המשיב טען, כי המבחנים הכמותיים והאיכותניים הוכיחו כי לימודי המשפט של המערערים כרוכים ברכישת יתרון מתמיד ולא בשמירה על הקיים, שכן הידע המשפטי המוקנה חורג מהיסודות הנלמדים בלימודי ראיית חשבון. בנוסף, הדגיש המשיב כי כוונתם הסובייקטיבית של המערערים אינה רלוונטית, וכי המבחן האובייקטיבי קובע האם ההוצאות הביאו לשמירה על הקיים או ליצירת יתרון קבוע. בית המשפט קבע כי ההוצאות נוגעות לרכישת יתרון מתמשך ולא לשמירה על הקיים. צוין כי לימודי התואר הראשון קשורים מטבעם לרכישת מקצוע, יצירת מקור ההכנסה, ולכן ההוצאות שהוצאו לא היו ניתנות לניכוי. בית המשפט הבחין בין רכישת מקצוע באמצעות לימודים אקדמיים לבין האפשרות החוקית לעסוק בו, והדגיש כי לימודי תואר ראשון מקנים מקצוע, בין אם התמחות ובין אם רישום רשמי או רישום רשמי לאחר מכן. יתר על כן, בית המשפט מצא כי עמדת המשיב סבירה ומנומקת כראוי, תוך הפעלת מבחנים מתאימים. בסופו של דבר נדחו הערעורים, והמערערים חויבו לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.