ת"א 29890-03-10

תקציר

התובע תבע את הנתבעים, בטענה כי רכש חנות מהנתבעת מס' 1. לטענת התובע, בחודש נובמבר 2007 חתם עם הנתבעת מס' 1 על עסקת מכר לרכישת החנות, ועל כן יש להכיר בו כבעליה החוקיים של החנות, ולפנותם ממנה את הנתבעים. הנתבעים הכחישו את טענות התובע, והנתבעת מס' 1 אף הכחישה את החתימה על מסמך המכר. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התובע לא הוכיח כי הנתבע מס' 1 חתם על מסמך המכר, וכי גם אם חתימתו הייתה עליו, גרסתו של התובע הייתה בלתי סבירה ומלאת סתירות, ואילו גרסתו של הנתבע מס' 1 הייתה סבירה יותר. בנוסף, מכלול הראיות, לרבות התנהלות הצדדים, העלה כי לא נחתמה עסקת מכר בין התובע לבין הנתבע מס' 1. עוד קבע בית המשפט כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב בעת רכישת החנות, וכי מחיר הרכישה שיקף את שוויה האמיתי של החנות. לפיכך, נדחתה טענת התובע כי יש להקדים את רכישת החנות על פני רכישת הנתבעים, לפי חוק המקרקעין. ההקלטות שהגיש התובע כראיה נמצאו חסרות משקל ראייתי של ממש, וממילא לא תרמו להחלטה. בהתאם לכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעת כנגד כל הנתבעים והורה לתובעת לשלם את הוצאות הנתבעים 2-5, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 30,000 ₪.