ת"א 42351-03-16

תקציר

המחלוקת בין התובעים לבין הנתבעים נוגעת לאחוז הראוי שיש להחיל על שוויו המשתנה של הקרקע המופקעת מדי שנה לצורך קביעת פיצוי בגין דמי חכירה אבודים. בית המשפט שקל בכובד ראש את טיעוני הצדדים ואת הראיות שהוצגו, והחליט לאמץ את חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט. על פי חוות דעת מומחה זו, האחוז המתאים הוא 6%. אחוז זה מוצדק על ידי מספר גורמים. ראשית, הוא עולה בקנה אחד עם שיעור דמי החכירה ודמי השימוש שגובה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), שהיא בעלת הקרקע הגדולה במדינה ולכן קובעת תעריף שוק רלוונטי. שנית, היא עולה בקנה אחד עם מרבית פסקי הדין הקודמים של בתי המשפט בנושא זה, כמו גם עם הנחיות השמאי הממשלתי. שלישית, הוא לוקח בחשבון את חלוף הזמן מאז ההפקעה, שהתרחשה לפני עשרות שנים, ואת הירידה הנובעת מכך בערך הכסף. בנוסף, בית המשפט שקל ודחה את הטענות שהציגו הנתבעים לפסילת חוות דעת המומחה, וקבע כי הן אינן נתמכות ואינן מספקות. התובעים, שהם בעלי הקרקע המופקעת, זכאים לפיצוי בגין הוצאותיהם הנלוות, לרבות הוצאות משפט, עלות חוות דעת המומחה מטעמם וחלקם בחוות דעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט. סכומים אלה, לצד שכר טרחת עורך דין בסך 80 אלף שקל, ישולמו על ידי הנתבעים. הפיצוי בגין דמי החכירה האבודים יחושב בשיעור של 6% משווי הקרקע המשתנה מדי שנה, תוך התחשבות בחלקם היחסי של התובעים בקרקע ובסכומים שאינם שנויים במחלוקת שכבר שולמו. הפיצוי לשנת 2020 יתבסס על הממוצע של שלוש השנים האחרונות. מסכום זה תנוכה מקדמה של 10% למס רווחי הון, אותה יצטרכו הנתבעים להעביר לרשויות מיסוי מקרקעין. כל התשלומים הללו ישולמו בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אחרת יצטברו הפרשי הצמדה וריבית מהמועד הנוכחי ועד התשלום בפועל.