ת"א 15913-03-11

תקציר

המקרה נסוב סביב זכותו של המוסד לביטוח לאומי לתבוע החזר מצד שלישי, קרנית, שגרם לתאונה שהובילה לפציעתו של נפגע. למכון זכות סטטוטורית של סוברוגציה, המזכה אותו לדרוש מקרנית שיפוי בגין ההטבות ששילם וישלם לנפגע. עם זאת, קיים הסכם פשרה בין קרנית לבין הנפגע לגבי סכום הפיצוי, שהושג ללא מעורבות המכון. השאלה המרכזית היא האם למכון יש זכות להחזר מלא מקרנית או שהסכם הפשרה משפיע על זכויותיו. בית המשפט מגיע למסקנה כי למכון יש זכות להחזר מקרנית אך לא את מלוא הסכום ששולם לנפגעת. היא זכאית ל-70% מנזקיה, בניכוי הסכומים שכבר שולמו על ידי קרנית לנפגע. הדבר מוצדק על בסיס עקרון צמצום הנזק, נוכח השיהוי הבלתי סביר של המכון בקביעת נכותו של הנפגע והפער המשמעותי בין הערכות הנכות של מומחי בית המשפט לבין אלה של המכון. בנוסף, בית המשפט מדגיש כי זכותו של המכון היא סובייקטיבית ואינה יכולה לעלות על מה שהנפגע זכאי לקבל. פסק הדין דן גם בסוגיית תקופת ההתיישנות, ומציין כי התביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות ולכאורה התיישנה. עם זאת, קרנית לא העלתה התנגדות זו, ובית המשפט בוחר שלא להכריע בסוגיה. לבסוף, בשל אופיו החדשני של הממצא, בית המשפט אינו פוסק הוצאות למי מהצדדים.