ו"ע 37946-06-19

תקציר

הדיון נסוב סביב קביעת שוויו של זכות מכר, כפי שהוערכה באופן עצמאי על ידי המשיב (מינהל מיסוי מקרקעין) וכפי שנטען על ידי המערערים. המערערים הם צדדים קשורים: המערערת 1 הינה חברה בבעלות המערערת 2 ובשליטת המערערת 3 (בת זוגה של המערערת 2). המקרקעין הנדונים נמכרו על-ידי קרוב משפחה של המערערת 2 לשלושת המערערים. המשיב קבע את שווי המכירה על 6 מיליון ₪ והמערערים טענו לשווי נמוך יותר, בטענה כי יש לקבוע את התמורה על 1.52 מיליון ₪, השווי החוזי כאמור בהסכם המכר, או לחילופין 2 מיליון ₪, לפי הערכת השמאי שלהם. יו"ר הוועדה, השופטת אורית וינשטיין, קבעה כי המערערים לא הביאו ראיות מספיקות כדי להוכיח כי השווי החוזי נקבע בתום לב ולא הושפע מהיחסים המיוחדים בין הצדדים. השופט הדגיש כי עדויותיהם של המוכר והמערער 2 חסרות אמינות, שכן הן סותרות את הסכם המכר הכתוב וזו את זו במספר סוגיות מרכזיות, ובהן מועד העסקה, סכום התמורה ושלב הבנייה. זאת ועוד, העדיפה השופטת את שיטת ההערכה של המשיב, שהתבססה על עסקאות דומות ועל שיטת החילוץ, על פני גישת השמאי, שנמצאה פגומה. לפיכך, שווי המכירה נקבע על 6 מיליון ₪, כפי שנקבע על ידי המשיב. בנוסף, קבע היו"ר כי יש להוסיף לשווי המכירה את היטל ההשבחה ומס השבח, המשולמים על ידי הרוכשים, שכן הם מהווים חלק מהתמורה הכוללת. כמו כן נמנע מהמערערים ניכוי של 70,000 ₪ מסכום ההשבחה, שכן לא הובאו ראיות מספיקות לביסוס הוצאה זו. לבסוף, בשל התנהלותם הבלתי ראויה של המערערים וחוסר תום לב, חויבו לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 60,000 ₪. שני חברי הוועדה, עוה"ד אהובה סימון ונתן מולכו, הסכימו עם החלטת היו"ר והדגישו את מחדלי הדיווח של המערערים ואת מערכת היחסים המיוחדת ביניהם, שהשפיעה על העסקה.