ת"צ 29851-04-16

תקציר

המקרה עוסק בשכונת גבעת עמל בתל אביב, שתושביה יושבו בה על ידי המדינה לאחר מלחמת העצמאות ב-1948. לדיירים הובטח דיור שווה ערך כתנאי לפינויים, אך הבטחה זו לא קוימה. המבקשים, תושבי השכונה ונציגיהם, תבעו פיצויים בגין נטישת עשרות משפחות, הזנחת הבטחות שניתנו להם ומגורים בתנאים ירודים. המבקשים ביקשו להגדיר את הקבוצה ככלל המשפחות שהתגוררו בגבעת עמל משנת 1949. המשיבים היו רשות מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח ועיריית תל אביב-יפו. המבקשים טענו כי המשיבים הפרו את ההסכם ביניהם ואת הבטחתם השלטונית, והפרו את חובתם החקוקה. הם תבעו פיצויים ממוניים ולא ממוניים. עוד ביקשו המבקשים כי בית המשפט יאשר נסיגה מהתביעה בשכר, בעקבות פסק דין בבית משפט השלום שפסק פיצויים למשפחות הנותרות בשכונה, ולאור הצעת חוק תלויה ועומדת בנושא. המדינה והעירייה הסכימו לבקשת המשיכה אך התנגדו לתשלום שכר טרחה ואגרות. בית המשפט אישר את בקשת ההסתלקות ואישר את מחיקת הבקשה לאישור. בית המשפט קבע כי התקיימו התנאים לאישור ההסתלקות לפי חוק התובענות הייצוגיות, שכן התביעה הראתה עילת תביעה לכאורה והביאה תועלת ממשית לקבוצה. בית המשפט פסק לכל מבקש 15,000 ₪ כגמול ו-250,000 ₪ (בתוספת מע"מ) לבא כוחו כשכר טרחה. הסכומים היו אמורים להיות משולמים על ידי המדינה והעירייה ביחד ולחוד, ולשאת ריבית עד לתשלום מלא. תביעתם האישית של המבקשים נגד העירייה נדחתה ללא הוצאות.