ע"א 1397/90

תקציר

פסיקת בית המשפט העליון סובבת סביב מספר נקודות מרכזיות הקשורות לחוק נכסי נפקדים משנת 1950 ולחוק המקרקעין משנת 1969. ראשית, נטל ההוכחה לערער על הצהרת נפקדות מוטל על התובע, אשר עליו להוכיח את טענתו כפי שהיה עושה במשפט אזרחי רגיל, ולא להזדקק מעבר לספק סביר ראיות לפי סעיף 20(ב)(2) לחוק. במקרה דנן, המערערת עמדה בהצלחה בנטל זה. שנית, פסק דין קודם של בית המשפט בעניין הסדר מקרקעין, שלא כלל את המערער כצד, אינו נחשב מעשה של בית המשפט בתובענה זו, ולא יכול לשמש ראיה נגד המערער. שלישית, שיהוי בהגשת תביעה אינו חוסם אוטומטית את בקשת המערער, כל עוד יש ביכולתו להוכיח את טענתו, כפי שעשה המערער. רביעית, מאחר שהמערערת הוכיחה כי אינה נפקדת, אין לראות גם בנכסים המוזכרים בתעודת האפוטרופוס לנכסי נפקדים נכס נפקד. לבסוף, העברת נכסי המערערת לרשות פיתוח תקפה, שכן נעשתה בתום לב, וסעיף 17(א) לחוק נכסי נפקדים מגן על עסקאות שנעשו בתום לב. קביעה זו עולה בקנה אחד עם החלטתו של בית משפט קמא, בתוספת הכרזה על נכסי המערערת כנכסים שאינם נכסי נפקדים. כל צד יישא בהוצאותיו.