ה"פ 6910-09-11

תקציר

העותר ביקש מבית המשפט לבטל את תשובת דרישת מועצת יסוד המעלה לתשלום היטל סלילה, בטענה כי הדרישה אינה חוקית. המשיב טען כי יש לדחות את העתירה בשל שיהוי בהגשה וחוסר סמכות. בית המשפט דחה את טענות המשיב וקבע כי מטרת העותרת הייתה לערער על חוקיות הדרישה ולא על חוק העזר עצמו. לפיכך, לבית המשפט הייתה סמכות לדון בעתירה. אשר לטענת השיהוי, הסכים בית המשפט עם המשיב כי העותרת השתהתה בהגשת העתירה. הדרישה לתשלום היטל הסלילה מתוארכת לשנת 2010, אך העתירה הוגשה בשנת 2011, למעלה משנה לאחר מכן. בית המשפט קבע כי התנהלותו של העותר מעידה על ויתור על זכויות, ושיהוי אובייקטיבי, שכן העותר לא נקט כל פעולה במשך שנה. לפיכך, העתירה נדחתה בעיקר בשל השיהוי בהגשה. עם זאת, בית המשפט דן גם לגופה של העתירה. היא הגיעה למסקנה כי היטל הסלילה אינו מס, אלא שיטה חוקית למימון תשתיות. בית המשפט הבחין בין שיטת ההיטלים לבין שיטת דמי ההשתתפות, והדגיש כי שיטת ההיטלים היא חשיבה קדימה ומכוונת לחלוקה שוויונית של הנטל בין התושבים. השאלה המרכזית הייתה האם רשות מקומית יכולה לדרוש היטל סלילה שנים לאחר סיום עבודות הסלילה. בית המשפט קבע כי שיטת ההיטל אינה תלויה בקשר בין מועד השירות למועד החיוב. היא הסכימה עם פסיקות קודמות כי הביטוי "לאחר תחילת הסלילה" התייחס למסגרת זמן סבירה ולא לתקופה פתוחה. לפיכך, המליץ בית המשפט כי המשיב יוותר על היטל הסלילה בעניינו של העותר, שכן היה מקום לגבות את ההיטל מהבעלים הקודם של הנכס. על העותר הנוכחי לשלם היטל רכיב בניה בלבד, שכן ניתן לקבוע זאת רק עם הגשת בקשה להיתר בניה. בית המשפט הדגיש את הצורך באחידות בשיטת גביית ההיטלים, כדי למנוע אפליה בין בעלי נכסים. היא הציעה שהמחוקק יבהיר את מועד ניסוח כתב האישום, כדי למנוע טעויות. בסופו של דבר, העתירה נדחתה בשל השיהוי, והמשיב לא זכה בהוצאות.