ע"א 1165/05

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. ענייננו בסכסוך ממושך בין מערערת שביקשה להקים מבנה מסחרי לבין הוועדה המקומית לתכנון ובניה (המשיב) שסירבה לתת למערערת היתר בניה. בקשתו הראשונית של המערער להיתר בניה נדחתה על ידי המשיב. לאחר מכן הגיש המערער ערר לוועדה המחוזית, שאישרה את היתר הבנייה. אולם, המשיב סירב להנפיק את ההיתר ועמד על דרישות נוספות. פסק הדין בוחן את מערכת היחסים בין המשיב כוועדה מקומית לבין הוועדה המחוזית. מסקנתה היא כי בעוד שלמשיבה שיקול דעת עצמאי לתת או לדחות היתרי בנייה, סירובה לקיים את החלטת הוועדה המחוזית – הפועלת כערכאת ערר – היה פסול. המשיב היה צריך לכבד את החלטת הוועדה המחוזית או להגיש ערר לוועדה הארצית לתכנון ובניה. כמו כן, פסק הדין דן בהתנהלותו הנזיקית של המשיב. היא מוצאת כי מעשיו של המשיב היוו הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המערערת. סירובו של המשיב להוציא את היתר הבניה, חרף החלטת הוועדה המחוזית, הסב למערערת נזק כלכלי בדמות אובדן הכנסות מדמי שכירות. פסק הדין מדגיש כי שיקול דעתו של המשיב בעניינים אלה אינו מוחלט ויש להפעילו באחריות, במיוחד כאשר ועדת ערר פסקה לטובת המערער. התיק מועבר אפוא לבית משפט קמא לצורך קביעת נזקיו של המערער. החלטה זו, מסכם פסק הדין, מחזקת את אמון הציבור בהליך המנהלי ומגנה על האינטרסים של מבקשי ההיתר.